אבל.
בואו נדבר עליו רגע.
לפני שנה וקצת נפטרה חברה טובה שלי מסרטן.
היינו ביחד מעל 15 שנים
היא הייה כמו אחותי הגדולה.
כבר מעל שנה לא שמעתי עליה, לא ראיתי אותה,
או את שני הילדים הקטנים שהשאירה אחריה וגם לא את אבא שלהם.
הקושי הגדול באבל שלי שאין לי עם מי להתאבל,
וגם אין לי קצה קצהו של חוט ביחס למשפחה שלה.
אני כל הזמן מנסה לדמיין מה קורה איתם, איך הם מתמודדים,
מי מחבק אותם כשהם עצובים, מי מלטף כשהם שמחים ואין לי שמץ של מושג.
היום ראיתי את הבן שלה בבריכה.
קפאתי, רציתי לחבק אותו חזק ולהגיד לו שאמא שלו כ"כ אהבה אותו,
אבל במקום זה קפאתי.
הוא לא מכיר אותי, הוא היה קטן שזה קרה,
והוא כל מה שנשאר ממנה.
עצוב לי, זה עומד לי בגרון ואין לי את מי לשתף,
אין עם מי לבכות
בחרתי בכן באומץ
ועצוב לי,
עצוב לי לחשוב ששני ילדים שהיו פעם הדבר הכי יקר עבורה, גדלים היום בלעדיה
ועוד יותר עצוב לי שזה יכול לקרות לכל אחד ובכל רגע.
בבקשה תעריכו.
בבקשה תחבקו ותאהבו.
בבקשה תגשימו.
#זמןלהעריך
