היי אמא, נעים להכיר, אני דודי,
אמא של עומר ויונתן ובת הזוג של איתי.
בימים אלו אני במסלול הפרקטיקום לאימון אמהות בשיטת #זמןאמא. 
עד לאחרונה עסקתי בעיצוב פנים והום סטיילינג.
ליוותי הרבה זוגות בתהליכים משני חיים (בתחום הנדלן) ומאוד נהנתי מזה .
הכניסה שלי לעולם האמהות הייתה מיוחדת (בלשון המעטה).
ממש לא הייתי מהבנות האלה שחולמות להיות אמא, כשבן זוגי העלה את הרצון בילד, די קפצתי לזה, בלי יותר מידי מחשבה.
לא הבנתי שזה משהו שהולך לשנות לי את החיים,
התרכזתי בהריון עצמו ודמיינתי את עצמי חוזרת לעבודה אחרי גג 3 חודשים.
ההריון עם עומר עבר בשלום,
לא מאוד אהבתי את התחושות, אבל גם לא נתתי לזה להשבית אותי,
עשיתי מה שצריך, המשכתי את חיי כרגיל ובשבוע 41 עומר נולד.
הלידה עברה בדיוק כמו בספר, הגעתי בזמן,
לקחתי אפידורל כמו שרציתי והיה נראה שהכל מתקדם כמו שצריך.
אפילו שלב הלחיצות עבר בצורה סבירה (עד כמה שניתן לקרוא לזה סביר…) ואז עומר נולד.
והחיים שלי השתנו.
לתמיד.
כשהניחו את עומר עליי הוא התחיל להאנח ואיתי ואני צחקנו שהוא נשמע כמו פולניה זקנה.
המיילדת לא צחקה ולאחר שנייה נכנסו לחדר כל הרופאים הבכירים.
בדיוק כמו בסרטים.
לפני שהבנתי מה קורה, לקחו את עומר לבדיקות,
איתי הלך איתו ואני נשארתי לבד.
לא לגמרי הבנתי מה קורה אבל כולם היו מאוד נחמדים אליי ופיזית הרגשתי סבבה,
לא העלתי על דעתי שמשהו יכול להשתבש.
בבוקר התמונה כבר השתנתה ב180 מעלות.
עומר התאשפז בטיפול נמרץ אחרי ששאף מים מקוניאלים.
עשינו משמרות מסביב לשעון כדי שלא יהיה לבד לשנייה.
זה היה שוק אבל לא באמת היה לנו זמן לעכל. רק תפעלנו את האירוע.
כל הכוחות היו מגוייסים למען הבריאות של עומר.
ההחלמה שלי מהלידה, הקשיים הפיזיים והנפשיים נדחקו הצידה.
עומר היה מחובר למשקפי חמצן ולא יכל לינוק.
העברתי שעות על גבי שעות בשאיבות חלב עבורו ובשיחות עם אמהות הפגייה האחרות.
שם לראשונה הבנתי איזה כוח על יש לאימהות.
סיפורים קשים מידי שקורים לאנשים טובים מידי.
אני לא אדם דתי, אבל השהות בטיפול נמרץ ילדים גורמת לכל אדם לשאול שאלות קשות.
אותי כל הזמן ליוותה ההרגשה שאם לא היינו חזקים מספיק כדי להתמודד זה לא היה קורה לנו.
התרכזתי בלהודות על מצבנו היחסית קל ועל התמיכה הרחבה שהיתה לנו מהמשפחות ומקומות העבודה.
לא היה לי ספק שזה עניין של זמן ואנחנו חוזרים הביתה.
השתחררנו אחרי חודש וחצי עם ילד בריא.
הפרופורציות שקיבלתי שם בפגייה מלווים את האמהות שלי ואת החיים בכלל, עד היום.
שום דבר לא מובן מאליו.
ילד לא ישן/ לא אוכל/ רק על הידיים- קטן עליי, העיקר שהוא נושם לבד.
מאז, כל מה שעניין אותי זה להיות אמא.
המשכתי לעבוד אבל שום פרוייקט נוצץ לא הלהיב אותי כמו האתגרים העצומים שחוויתי בחיי הפרטיים.
אחרי שנה וחודשיים, נכנסתי להריון עם יונתן.
אחרי הלידה שלו (שהיתה תקינה לגמרי ברוך השם) הבנתי לראשונה איך אמורה להראות החלמה אמיתית מלידה.
זה היה קשה, במיוחד כשיש עוד ילד גדול, לא גדול מידי בבית.
וגם, אני חושבת שרק אז באמת הבנתי עד הסוף מה ״נלקח״ ממני בלידה של עומר.
הכרת התודה על הילד הבריא שלי חיזקו אותי.
חייתי את החופשת לידה הזאת עד הסוף.
לא הייתה פעילות שלא עשיתי איתו.
בין השאר הגעתי למעגל אמהות- 8 שבועות שחוויותי לצד נשים והתינוקות שלהם ברגעים לא פשוטים.
נשים כל כך שונות אחת מהשנייה וכולנו מתמודדות עם אותם דברים.
בעיות שינה,  הורמונים, רגשות אשם, שנאה עצמית, קשיים בזוגיות ומה לא.
שוב בלט בעיני כמה כוח יש לאמהות. 
כמה אחריות יש עלינו ואיך אנחנו מתמודדות איתה בכזה ענווה.
איך כל אחת מאיתנו היא וונדר וומן וכמה קל לנו לשכוח שאנחנו כאלה.
באחד המפגשים האחרונים דיברנו על החזרה לעבודה וההרגשות שעולים.
כבר ידעתי שאני לא יכולה להיות רק מעצבת פנים.
שהאמהות, וההתמודדויות המיוחדות שנכנסו לחיי,
חידדו לי שיש לי יכולת ועניין לתמוך וללוות נשים אחרות באמהות שלהם.
התחלתי לחפש איך קוראים לדבר הזה שאני רוצה לעשות והגעתי ל#זמןאמא.
קראתי את האתר בשקיקה והרגשתי שמוצאים לי מילים מהפה.
פתאום היו תיאורים לדרך שאני עוברת, לכלים, ליכולות שלי.
לא ידעתי שקיים מקצוע כזה וברגע שגיליתי, ידעתי שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות.
להזכיר לעצמי ולהראות לנשים אחרות כמה אנחנו מדהימות,
כמה כוח יש לנו וכמה חשוב ללמוד להתנהל,
לבקש ולדעת לקבל עזרה.
לדאוג גם לעצמנו, להודות על היש וגם כשקשה לזכור שאפשר וצריך להנות מהדרך.
אז אני פה, מזמינה אותך לצאת איתי ביחד למסע שישנה לך את החיים. לטובה.
באהבה,
דודי תבורי

השארת תגובה