ב24 השעות האחרונות זכיתי להסתובב עם חבר צמוד-
בדיקת הולטר לחץ דם.
בהתחלה ממש לא הרגשתי שזכיתי:
הייתי כאובה ועצבנית,
ולא הפסקתי להסתכל על כל מה "שאני לא"-
לא מספיקה את המשימות שלי
לא מספיק מפוקסת
גם כעסתי על עצמי-
באיזה קטע אני יושבת בחוסר מעש?
יש לי התחייבויות
כביסות
ומלא משימות.
וכמה שיותר התעסקתי בעובדה שאני מוגבלת
כי יש לי מכשיר על היד שכל 20 דקות מכאיב לי ומסרבל את התנועה שלי.
ככה הייתי פחות ופחות מרוצה מעצמי
והספקתי פחות
זאת אומרת…
הרגשתי שאני מספיקה פחות
ואז נזכרתי-
יש לי כלי שיכול לגרום לי להרגיש אחרת
יש לי כלי שיכול לגרום לי לעשות אחרת.
כלי שאני מלמדת את המתאמנות שלי להשתמש בו
אז למה שלא אשתמש בו גם אני?
ואז שלפתי אותו
ונחשו מה?
דברים התחילו להשתנות
הרחמים העצמאיים שלי הפכו ללחישה
(עדיין כאב לי אז הרשתי לעצמי ללחוש אותם)
נהנתי מזמן הכירבול של רוני-הבת שלי- ושלי מול הטלוויזיה,
ביקשתי מרז שיחזור מוקדם
ושחררתי
אבל באמת שחררתי,
בלי טיפת רגשות אשם.
את היום שלי סיימתי על הספה
עם רגליים למעלה
במנוחה מלאה
עם החבר החדש על היד
בלי טיפה של-
"אבל לא הספקתי…"
ועם תודה בלב על המתנה שקיבלתי ל24 שעות.
איזה מזל שלמדתי את שיטת #זמןאמא,
איזה כייף לדעת שאני יכולה לשנות את המציאות שלי
גם כשהיא כואבת וקשה.
