לאחרונה אני מנסה לפענח למה אנשים כועסים.
מנסה להבין את תורת הכעס מהמקום האישי,
הוא עולה לא פעם בקליניקה של #זמןאמא,
הוא עולה לא פעם בחיים האישיים,
מול לקוחות,
במריבות בין אחים,
בין בני זוג, בין חברים,
בין קרובים
אז אני מנסה לפענח למה אנשים כועסים.

אני מבינה כמה דברים משמעותיים:
אנחנו כועסים כשלא מבינים אותנו,
אנחנו כועסים כשיש לנו ציפייה שמשהו יקרה והוא לא קרה,
אנחנו כועסים כשלא "רואים" אותנו או מתחשבים בנו,
כועסים כשהדברים לא קורים בדרך בה חשבנו שהם צריכים.
אני גם מבינה שאנחנו ממהרים לכעוס על האחר,
לפני שעשינו בדק בית,
לפני שבדקנו אותנו,
יש בזה משהו נוח – זה בהכרח אומר שאנחנו בסדר ושומר על המרחב האישי שלנו תקין.

אני מבינה לאחרונה הרבה דברים על כעס
אבל אחד הדברים הכי משמעותיים שאני מבינה
זה שכעס הוא על אותו ציר של אהבה,
אנחנו כועסים כשאנחנו אוהבים,
אם נוכל רק להגיד: רציתי חיבוק ולא קיבלתי,
רציתי שיראו אותי ולא ראו,
רציתי שיקרה ולא קרה.

אבל כדי שזה יקרה אנחנו צריכות ללמוד לנהל את עצמנו, את הרגשות שלנו, את הכעס שלנו
וזה לצערי שמור לכל כך מעט אנשים.
מאחלת לעצמי להמשיך להפיץ את בשורת #זמןאמא לעולם,
ללמד נשים, אמהות, אבות וילדים ניהול עצמי נכון, ניהול רגשות וגם ניהול כעסים.

אם רק נדע להגיד מה שאנחנו רוצים,
לבקש, לחבק,
לדבר בכבוד,
להתנהל ביושרה
יהיה לנו הרבה יותר קל בחיים
והרבה פחות כעס

#זמןלמחשבה