17.5.2020 הפסקתי להניק.

שנה, חודש וכמעט שבועיים שהיינו חלק אחת מהשנייה.

ופתאום זה כבר לא כאן, זהו, סיימתי.

יש משהו בפרידה מההנקה,

בהבנה שזו הפעם האחרונה,

בידיעה שהרגע הזה שהגוף שלי לא מזין אותה יותר

שזה קשה.

מצד שני החופש שלי,

החופש שלה,

ההבנה של שתינו שהיא כבר גדולה ולא זקוקה לזה

ואיכשהו זה עדיין קשה.

כשנולד ילד נולדת גם אמא,

כשנולדת אמא נולדים רגשות אשם.

כמעט עשור שאני אמא.
כשרומי שלי נולדה ב-2010 נולדו ביחד איתה רגשות האשם שלי,

האחריות שלא נגמרת, המחסור בשינה והמחשבות הבלתי פוסקות:
אם היא לא איתי מי מטפל בה?
האם נעים לה?
למה בעצם השארתי אותה? הרי למה הבאתי אותה? שאחרים יגדלו אותה?
אולי עשיתי משהו שגרם לה להרגיש רע?
למה צעקתי? למה אמרתי את זה ככה?
האם אני אמא מספיק טובה?
עם השנים והדרך למדתי.
למדתי איך לנהל את הרגשות האלו ולא לתת להם
לנהל אותי או את היום שלי,
למדתי להנמיך להם את הווליום,
הבנתי מה לעשות איתם
ואיך בסופו של דבר לשחרר אותם.

השבוע הם שוב עלו- רגשות האשם
כשסיימתי להניק את שי-לי שלי.
זה לא היה לי פשוט- ההחלטה והביצוע,
בכל זאת ילדה שלישית,
פעם אחרונה,
הפרידה היא מורכבת יותר,
פרידה ממשהו שלא ישוב יותר-
אבל היום, אחרי שלמדתי והתאמנתי
יש לי את הכלים להתמודד עם רגשות האשם.

יש דרך והיא אפילו די פשוטה
לנהל אותם, להבין אותם ולשחרר אותם

לא חייבים להישאר לחיות איתם על ווליום גבוה,
אפשר להנמיך.
רגשות האשם לא נעלמו, אני פשוט למדתי לשחרר אותם.

אם בא לך להבין את זה גם,

אם בא לך להבין איך מטפלים בכל הדבר הזה

אני מזמינה אותך להדרכה הדיגיטלית שלנו
בנושא "שחרור רגשות אשם ב-3 שלבים"
לחצי כאן לקבלת פרטים

אמא, מגיע גם לך לשחרר, להנות מהדרך
ולהבין מה לעשות עם כל הרגשות האלו.

זה לא יעלים אותם,

הם ימשיכו להגיע

אבל את תקבלי את הכלים שאת כל כך זקוקה להם בשביל לשחרר אותם.