פוסט זה מוקדש לכל האמהות לילדים עם צרכים מיוחדים:
שזה בעצם כמעט כולן
מאמא לילד מיוחד בעצמה.

כשאת שוכבת ערה בלילה וכואב לך בנפש כי את לא יכולה לעזור לו.
כשאת צוחקת אבל מה שבא לך זה לבכות.
כשאת כועסת אבל מה שבא לך זה להגיד שקשה לך.
כשאת מרגישה שהעולם ממשיך ואצלך שום דבר לא אותו דבר ולעולם לא יהיה.
כששואלים אותך ברחוב מה נשמע ואת אומרת בסדר כי נמאס לך כבר להסביר ששום דבר לעולם לא יהיה בסדר.
שאת מתה לברוח, רק לכמה דקות אבל בשנייה שיצאת את מתגעגעת.
כשאת מתחילה להתפלל ולא יודעת למי.
כשאת מוכנה להיאחז בכל דבר שמבטיח רוגע.
כשבא לך ללכת לעבודה, רק ללכת לעבודה.
כשהתור בבית המרקחת כבר מרגיש כמו הבית.
כשאת נוסעת על אוטומט לרופא במקום הביתה.
כשקיבלת את הנייד של הרופא המטפל.

כשכל אלו קורים את יודעת
שכל פעם שאת אומרת שיהיה בסדר,
את באמת מקווה שיהיה בסדר
אבל את יודעת ששום דבר לא בסדר
כי ילדים קטנים לא צריכים לסבול ממחלות,
כי בעולם שלנו צריך להיות שלום.
כי אמא ואבא צריכים לתכנן את הטיול הבא ולא את האשפוז הבא.

הפוסט הזה מוקדש לכל האמהות המיוחדות
שמצליחות לעבור את כל זה ועדיין לחייך, לצחוק, לטפל, לאהוב, לחבק ולישון לפעמים.
אין לי פואנטה.
תמשיכו לקוות שהכל יהיה בסדר.
אולי בסוף יהיה.
#זמןלקוות
לירון גור שטייגמן

**מוקדש באהבה לילד המיוחד שלי ולכל האמהות לילדים מיוחדים באשר הן